לפני בריאת הזמן, הנצח שלט כמלך. שלטונו השתרע בכל רחבי היקום. שלושת הנסיכים שלו: עבר, הווה ועתיד שכנו באורו הנצחי בהרמוניה מושלמת.

 אבל יום אחד כל שלושת הנסיכים קיבלו משימה לטפל באנשים שהמלך כל כך אהב. הנצח היה צריך לעזוב את המקום לזמן מה והבטיח לחזור ללא דיחוי. עד אז הוא ביקש משלושת האחים לנהל את כל ענייני בני האדם.

 אז, שלושת הנסיכים הלכו להתיישב בטירה שעמדה על הר גבוה. למעשה, זו הייתה שרשרת שלמה של הרים, היא הקיפה סביב עיר אחת מאוד עמוסה בשם “העולם”.

 

 היעדר האור הנצחי עשה הבדל משמעותי בחייהם. כל אחד מהם חש צורך להפיק את המרב מקיומו. הם נפרדו, כל אח תופס חלק ממעון המלוכה.

 

ערב אחד, עבר ירד להסתובב בספרייה שלו, לפתע הוא עצר וקרא:

 "יש לי את כל הידע של העולם; יש לי את כל הניסיון שלהם... אני זכאי לקבל כבוד כמלך! כמובן! כל רגע בחייהם של אנשים זורם לאוצר שלי!"

 נפעם מהרעיון הגאוני שלו, הוא התיישב ליד שולחנו והחל לפתח את האסטרטגיה שלו:

 "אנשים אפילו לא צריכים לדעת על מלך הנצח. הזמן שייך לי! זה התחום שלי ואני אגדיר אותו מחדש כמו שבא לי!"

 והעבר המשיך ופרסם גרסה משלו להיסטוריה בכל צורה וצורה ידועים. הוא עיקם את העובדות ההיסטוריה האנושית כל הדרך חזרה למקורות האדם, וסיפוריו, תוך מתן אשליה של מחשבה חופשית, הפכו במהרה להתייחסות האמינה ביותר של החוכמה האנושית.

 אנשים למדו על החיים מהסיפורים שנכתבו על ידי העבר. כתוצאה מכך, הנצח נלקח משיחותיהם ומלבם. תחושת הזהות שלהם שונתה והוחלפה בבלבול. במקומות רבים, אנשים אפילו היו לועגים לאלה ששאלו עניינים נצחיים, בניסיון למצוא תשובות.

 והעולם השתנה.

 

 בוקר אחד התעורר העתיד והלך לבדוק את הדירוג העולמי שלו במחשב. כשראה את ההצלחה האדירה של אחיו העבר, הוא קינא בו:

 "זה לא הוגן! אסור לי לאפשר לעבר לפקד! אני אתפוס אותו".

הוא נשען לאחור בכיסאו ועצם את עיניו לרגע.

 "אני הכוכב האחד והיחיד בעולם הזה! כולם צריכים להסתכל אליי. אני מחזיק את העתיד שלהם! כולם ישתחוו אלי, כי הנצח אולי לא יחזור לעולם... אף אחד לא יודע בוודאות.

 אנשים צריכים להיאחז בפתרונות שהם יכולים לראות, לא בכמה תקוות מטושטשות לא ברורות. אני הפתרון שלהם! אני המלך שלהם. אני אשלוט בעולמם באמצעות קידמה וטכנולוגיה מודרנית ואני אחזיק אותם בכבלי הפחד. הדמיון האנושי הוא המשאב החזק שלי!"

 הוא פקח את עיניו והביט סביב סטודיו ההפקה שלו.

 "אני גאון! - הכריז על העתיד. - זה בסדר שאנשים לא יכולים לראות אותי, אני תמיד אהיה איתם ואשפיע על העולם שלהם דרך האינטרנט!"

 

 ומאותו רגע התחיל העתיד לשדר מדי יום בכל ערוץ, לספק תשובות משלו לשאלות של אנשים. הוא ממש צייר עבורם את עתידם.

 כולם רצו לדעת מה בא בדרך, אז העתיד הפך במהירות להשפעה הפופולרית ביותר בעולם ומספר המנויים שלו  גדל במהירות אדירה. נדלק על ידי הדמיון האנושי, הפחד השתלט על הלבבות. כולם הרגישו צורך להכיר את הגרסה המעודכנת של העתיד, או לפחות, להתחיל לדאוג. אנשים מודאגים תמיד מהצרות הבאות, אנשים בילו כל דקה פנויה מחייהם, דבוקים למסכים שלהם, בהאזנה לחדשות.

 

 בהקשר של השידור הפופולרי שלו, הנושאים הנצחיים היו איומים מכדי להזכיר, ואנשים הפסיקו בהדרגה לדאוג לגורלם הנצחי. איך לשרוד את הצרה הבאה היה הרבה יותר חשוב.

 והעולם השתנה עוד יותר.

 

אז, מאבק הכוחות בין האח הגדול והצעיר נמשך ונמשך.

 "מה עם האמצעי?" - אתה יכול לשאול.

 

 ובכן, לא עבר ולא עתיד לא חשבו עליו הרבה:

 "מה יש לו להציע? כל מה שיש לו הוא רגע נוכח!"

 "אף אחד לעולם לא ייקח אותו ברצינות!"

 שניהם לעגו לאחיהם ההווה, אבל הוא מעולם לא נלחם בחזרה. לבו נחתם בהבטחת המלך שיגיע בקרוב.

 

 למעשה, ההווה היה ברובו הרחק ממעונם המלכותי. למרות היותו נסיך, הוא אהב לשים בגדים רגילים ולהסתובב בעיר. הוא אהב את האנשים ורצה לחלוק עמם את תקוותו. הוא היה חולק את הבטחת הנצח המדהימה עם כולם, שיקשיבו, אבל לרוב לאנשים לא היה זמן לשיחה מהסוג הזה. הם היו מאוד עסוקים בלחיות את חייהם.

 עם זאת, היו שהקשיבו לחדשות הטובות שלו ולנוכח הבטחת הנצח הם שינו את דרכם. הם הניחו את האור הנצחי לתוך ליבם והתנחמו.

 

 יום אחד חזר ההווה לטירה מהטיול הארוך שלו בעיר.

 "אני אצטרך קצת מנוחה עכשיו" - חשב, אבל לפני שהספיק לעשות צעד נוסף, שני אחיו חסמו את דרכו.

 "מה קורה?" - שאל את ההווה.

 "האם שמעת?!?" - התחיל את העבר בקול של רעם.

 אבל העתיד קטע אותו:

 "מלך הנצח קרוב!! אולי אפילו בדלת! אתה יכול לדמיין?"

 "אחד מכם צריך לקבל את פניו," - סיכם את העבר ומיהר להתחבא בספרייתו.

 "לא אני!" - צעק העתיד ונעלם מהמקום.

 

 לרגע עמד ההווה שם לבדו.

 "מי אני? אני לא ראוי לכבוד כזה... - חשב, אבל אז פתאום נזכר בהבטחה הנצחית, חתומה בלבו ובציפיותיו המשמחות. - חייתי כל חיי לרגע הזה ואני לא מתכוון לעצור את זה עכשיו!"

 

 הוא הזדקף, נשם נשימה עמוקה ופתח את הדלת, אבל במקום הוד והדר מסמא עיניים, ראה אדם פשוט למראה. ההווה הביט בעיניו של האדם והבין מיד שהוא מסתכל על המלך עצמו.

 המלך עשה צעד לתוך הטירה ודיבר אל ההווה:

 "אני כל כך אסיר תודה על הזמן שנתת לי. כל כך נהניתי מכל רגע בחברותא שלך."

 "איך זה אפשרי?" – שאל ההווה.

 "אתה מבין, האמנת בליבך בהבטחה שלי ותמיד הייתי שם איתך, אם כי לא נראה. ולקחת את ההבטחה שלי לאנשים שאני כל כך אוהב והם האמינו ואני הפכתי אמיתי גם בשבילם. אני כל כך מרוצה שדאגת לאנשים שלי, חיזקת את ליבם והזכרת להם מדי יום את ההבטחה שלי. בזכותך יש לנו הרבה אנשים בעיר”.

 ההווה חייך והרגיש עירוי רענן של אנרגיה. המלך המשיך:

 "אני יודע שאתה עשוי לתהות על הבגדים והתכונות המפוארות שלי. תמיד יש לי אותם, אבל רציתי שתדע שהחיבור שלנו הוא לא על כותרות או הופעות, אלא מלב אל לב".

 

 בעקבות המילים הללו, מלך הנצח השתנה ברגע, ממש מול עיני ההווה. הלבוש המלכותי שלו פניו הראו כל כך בהירים, שהאירו את הטירה כולה.

 

"יש לנו הרבה מה לעשות עכשיו באור, - הוא אמר להווה, - קדימה, בוא נפגוש את האחים שלך."